תנו לשקט לדבר

השקט, אותו דבר גדול ולא מוכר בחיים שלנו, ואף על פי כן, אלמנט יקר ערך גם עבור הבריאות שלנו. מחקרים מדעיים שנעשו לאחרונה מאשרים שהשקט הוא גם גורם שמגן על הרווחה המנטלית והגופנית שלנו, במיוחד כשמנסים להפיק אותו באופן רצוני.

הכנס האחרון של I.C.O.N.S (International Conference on the Neurophysiology of Silence), שהתקיים באוניברסטית לה-ספיאנצה, עסק בדיוק בכך – באפקטים הנוירופיזיולוגיים, המולקולריים והפסיכולוגיים של השקט. הכנס הוא יוזמה של קרן פטריציו פאולטי, גוף פילנטרופי ומחקרי בתחומי מדעי־המוח והפסיכופדגוגיה.

המגזין האיטלקי Starbene  ראיין את מייסד העמותה, מר פטריציו פאולטי, שעוסק כבר יותר מ־40 שנה עוסק בהתפתחות אישית, כדי להבין איך ולמה להשקיט את הדציבלים שמזהמים את החיים.

מר פאולטי, האם השקט הוא היעדר מילים, צלילים ורעשים?
לא רק. מנקודת מבט פסיכולוגית, מדובר במשהו אחר: השקט קשור בסוג מסוים של נטייה נפשית. למעשה, אנחנו נמצאים כל הזמן הן בסביבה חיצונית, על כל הגירויים שבה, והן בסביבה פנימית, ושתי הסביבות האלה מתקשרות כל העת אחת עם השניה. אף אחת מהן לא משפיעה באופן בלעדי על האדם, כלומר שתיהן פועלות יחד ונותנות צורה  למחשבות, לרגשות ולהתנהגויות שלו.

מה זה אומר לחפש את השקט?
בזמן שאת הסביבה החיצונית אי אפשר תמיד לעצב על פי רצוננו, אנחנו כן יכולים לאמן את עצמנו לשליטה טובה יותר בסביבה הפנימית שלנו.  להתחיל, אם כן, לחשוב על שקט שמחפשים אחריו באופן רצוני.

מדובר במרחב שאנו מצליחים "לגנוב" מהרעשים של חיי היומיום. במרווח הזה שנוצר המוח שלנו לא נכבה, אלא נכנס אל מימד אחר. הוא מחדש את עצמו, כמו שמראים מחקרים שונים מתחום מדעי המוח.

במה כרוכה הבחירה השקטה הזו?
על פי הנתונים שעולים ממחקרים שונים, השקט הרצוני הוא מרכיב פרואקטיבי עבור המחשבה והגוף. ברמה המחשבתית אנו הופכים ליותר צלולים, ליותר בעלי עניין להיות באינטראקציה עם הגירויים של החיים וליותר מסוגלים להיות אמפתיים כלפי האחרים.

בהיבט הפיזי, לעומת זאת, מדדים כמו לחץ דם, דופק לב ונשימה, משתפרים. כל התפקודים הבסיסיים שחיוניים להישרדות שלנו מתייצבים, ולכן לשקט יש באמת פן מרפא.

איך מיישמים את התרפיה הזאת?
זהו סוג מסוים של דיאלוג פנימי שאליו כולנו מודעים ברמה זו או אחרת. מסתבר שהדיאלוג הזה הוא משמעותי עבור כל אחד מאיתנו בגלל שהוא מאפשר לנו לספר לעצמנו את האירועים בסיפור האוטוביוגרפי שלנו. ולכן, לעשות צעד אחד פנימה, להימלט מההאשמה של העבר, לא להקרין עצמנו כל הזמן אל העתיד אלא להישאר בהווה – מאפשר לנו לארגן מחדש, למקם מחדש אירועי עבר, אירועי הווה, ובדרך כלשהי גם אירועי עתיד, עם היכולת שלנו לדמות מראש (תהליך שמכונה פרפיגורציה) את מה שיגיע.

באמת?
מפגש פנים אל פנים עם הפנימיות שלנו דורש מאיתנו לחזור לעצמנו מה באמת חשוב עבורנו, מה אנחנו רוצים באמת, אילו הישגים הגשמנו ואילו עוד ברצוננו לכבוש. השקט במקרה הזה הוא לא הפסקה, אלא אתחול מחדש שיוצר סדר, וכתוצאה מכך אזור חדש על מנת שנוכל לעבד מחדש את אתמול, את היום וגם את מחר.

מהי לדעתך התועלת החשובה ביותר של השקט?
התועלת החשובה ביותר היא זו הפסיכו־רגשית. חיי היומיום משמרים מצב של דריכות, הן במחשבות והן ברגשות שלנו, שגורם לנו ליפול לעיתים קרובות מידי אל תהום הרגשות השליליים. כאשר אנחנו מתמודדים עם לחצים אנושיים יש לנו תגובה אוטומטית: כעס, פחד, עצבנות, האשמה וחרדה, המכילה את כל התחושות הללו, ובזמן שאנו מביעים אותן בצורה לא מובנת. ברמה של הגוף, התגובתיות המיידית הזו קיימת בנו בגלל שזה מנגנון אינסטנקטיבי של הישרדות. ברמה הנפשית לעומת זאת, זה לא ממש עובד לטובתנו.

אז למה אנחנו זקוקים?
למנגנון אחר של התנהגות. כלומר: גירוי ואז הבנה (לזוז מ'מה אני צריך לעשות?' אל 'איזה חיים אני רוצה?'), באופן כזה שניתן תשובה מכוונת ולא מקרית. אם כן, השקט יכול לקבוע – עד כמה שאפשרי עבורנו – את איכות החיים שלנו. היעדר התגובה האינסטינקטיבית ללחצים הבלתי פוסקים שאליהם אנו חשופים, מאפשרת לנו לארגן מחדש ולפתור את כל הדברים שקורים לנו (ושאותם אנו סופגים בלי שנשים לב לכך) עם מודעות גדולה יותר לעצמנו ולרצונות האינטימיים והעמוקים ביותר שלנו. ולכן השקט יכול לעזור מאוד לחיות סוג של נורמליות שמספקת אותנו, ולא חיים שעשויים ממרדף בלתי פוסק.

אבל זה קשה לבודד את עצמנו מהכול ומכולם…
לא מדובר בלהתנתק מהעולם, אלא בלקחת רגע לעצמנו. גם בתוך הכאוס, בסערה החזקה ביותר, היות שקיימת רמה חושית שבה אנחנו יכולים לשים את הרעש והמהומה שמקיפים אותנו מחוץ לנו וגם בתוכנו – וכאן אני כולל למשל גם את השאלות שמציקות לנו בגלל שאנחנו חושבים שאין לנו זמן או יכולת לנהל אותן – ואנחנו שמים אותן במקום השני לרגע ומשקיטים אותן. רק כך אפשרי להקשיב לעצמנו. הטכניקה של השקט המודע לא משמשת כדי להפריד את עצמנו מהכול ומכולם, אלא כדי לומר להגיד לעצמנו כמה דברים.

מהם?
הדבר הראשון הוא: הערכה עצמית (אני מסוגל, אני יודע לעשות זאת, אני יכול להתמודד עם אתגרי החיים, על כל הבעיות והבלת"מים שלהם). המעבר השני הוא: אני מקרין את עצמי אל מעבר לאופקים הרגילים שלי, אל מקום שבו אני מרגיש יותר "נקי", ואני מוצא מחדש את המרכז שלי. והצעד שלישי: אני מתנתק מעצמי ורואה את הקשרים שמשאירים אותי באותו מצב של מתח, ואני משחרר אותם בפעולה רצונית נחושה.

וכך השקט המודע מתממש: בגלל שאני רוצה בו ואני נחוש להישאר איתו 5, או 10, או 20 דקות או לכמה זמן שהחלטתי. השלב הרביעי הוא אפילו עוד יותר פשוט: אני מזכיר לעצמי שללא הפעולה הזאת אני לא אוכל להשתפר (בגלל שאני כפוף לאירועים המשתנים של החיים). ובסוף, כשאני יוצא מהשקט, אני הולך אל עבר האחר, אני מכין את עצמי להיות יותר פתוח, יותר משתף פעולה ויותר אינטראקטיבי.

צריך לתרגל את השקט בכל יום?
זה יכול להיות נפלא לאמץ הרגל של לקחת בכל יום 10-5 דקות לעצמנו. לפי מחקרים מסוימים, מספיקות 7 דקות של שקט כדי להפיק התחדשות אמיתית וממשית של המוח שלנו.

וכשאנחנו יוצאים מתוך השקט, איזה דברים חדשים או עמוקים יותר אנחנו שומעים?
אנחנו עוברים – כפי שאומרות כמה תצפיות מתוך מחקרים שנעשו – מקקופוניה (רעש) להרמוניה (מוזיקה). ולא, אנחנו לא נשמע תמיד צלילים נשגבים, זה ברור, החיים מסביבנו עם כל הדציבלים הגבוהים שלהם תמיד עלולים לקרוע לנו את עור התוף. מה שמשתנה זה מרחב ההקשבה שלנו שמתרחב. ואז כשהגירוי נכנס לתוכנו הוא מרעיש פחות, בגלל שמחשבה יותר רגועה היא מחשבה יותר צלולה, מפוקסת, יצירתית ודינמית. אנחנו עוברים מהמנטרה של "אני עייף גמור" למנטרה של "איזה דברים מעניינים יש פה? איזה דברים חדשים? איזה דברים מסקרנים?". מהגישה של "אני אגרסיבי כלפי מי שמסתכל עליי במבט עוין ומאיים" אנחנו עוברים אל "קודם אני מנסה להבין". ואפשר לומר שמגנינה אחרת לגמרי מתנגנת באוזנינו…