הערך החינוכי של הספורט

שיעור הפאידיאה: חינוך האדם השלם לצעירים של ימינו

מדוע ילד בן שתים עשרה צריך לבלות שלושה אחר הצהריים בשבוע על מגרש, בבריכה, בחדר הכושר או באולם אמנויות לחימה? ומה הוא לוקח איתו מאותו מגרש?

ליוונים הקדמונים הייתה לכך תשובה ברורה, והם אף נתנו לה שם – פאידיאה: תפיסה של חינוך האדם בשלמותו. זוהי תשובה שהמחקר המדעי בן זמננו הולך ומאשש, והיא נוגעת לחיים שלנו באופן ישיר.

הערך החינוכי של הספורט אינו עניין השמור לאנשי מקצוע בלבד. הוא נוגע לכל משפחה, בית ספר, אגודת ספורט וילד, שברגע זה מחליט אם לקשור את נעלי הספורט או להישאר על הספה, כשהסמארטפון בידו.

פאידיאה: כשהספורט היה בית ספר לאדם השלם

עבור היוונים, פאידיאה הייתה תהליך עיצובו וחינוכו של האדם בשלמותו: הגוף, האופי, האינטליגנציה והיכולת לחיות כחלק מקהילה. לא הייתה "שעת חינוך גופני" הנפרדת מן החינוך עצמו. היה חינוך, והגוף היה חלק בלתי נפרד ממנו.

שני עמודי התווך של החינוך היו הגימנסטיקה והמוזיקה, מילה שבאותה תקופה כללה גם שירה וספרות. בספר השלישי של המדינה, חיבורו של אפלטון, הוא מציין כי שתיהן נועדו בראש ובראשונה לנפש: מי שעוסק רק בגימנסטיקה עלול להפוך למחוספס, ואילו מי שמטפח רק את המוזיקה עלול להפוך ל"רך". לחנך פירושו היה לכוון את שני המיתרים, כפי שמכוונים כלי נגינה.

גם המילים מזכירות לנו זאת. המילה Palestra (חדר כושר) מקורה ביוונית palaistra, מקום ההיאבקות. ובגימנסיונים, המקומות שבהם התאמנו, קמו גם האקדמיה של אפלטון ושל אריסטו, הליקיאון. במקום שבו אימנו את הגוף, למדו גם לחשוב.

אין כאן געגוע נוסטלגי לעבר. יש כאן תובנה עתיקה שכיום אנחנו יכולים להבין באמצעות כלים חדשים.

תנועה והמוח: מה אומר לנו היום המדע

התנועה הפכה לסוגיה מרכזית בחיינו משתי סיבות הפוכות. הראשונה היא שאנחנו נעים פחות ופחות. השנייה היא שדווקא התנועה מאפשרת לרקמה העצבית הגמישה שלנו להשתנות ולהתפתח.

כבר יותר מעשור חוקר RINED, מכון המחקר של קרן פטריציו פאולטי, בשיתוף אוניברסיטאות ומרכזי מחקר בינלאומיים, את ה-Quadrato Motor Training, פרקטיקה סנסומוטורית.

המחקרים, החל מן המחקר שפורסם ב-PLOS ONE בשנת 2013, מצאו קשר בין תנועה מכוונת זו לבין עלייה ביצירתיות ובקוהרנטיות של הפעילות המוחית, ובהמשך גם לשינויים במיקרו-מבנה של החומר הלבן במוח.

הדבר המעניין ביותר אינו רק ש"תנועה עושה לנו טוב", אלא האופן שבו אנחנו נעים. במחקרים נמצא כי ההשפעה לא נבעה מן התנועה בלבד וגם לא מן המאמץ הקוגניטיבי בלבד, אלא מן השילוב ביניהם: גוף ותשומת לב הפועלים יחד. וזה בדיוק מה שהספורט דורש מילד בכל פעם שהוא עולה למגרש.

ויש גם את מה שהילדים עצמם מספרים לנו. מחקר שנערך על ידי קרן בית החולים ניגוארדה יחד עם הקרן שלנו, במסגרת פרויקט לגדול דרך הספורט, כלל יותר מ-1,200 מתבגרים בגילים 11 עד 14.

מבין הילדים שעוסקים בספורט לפחות שלוש פעמים בשבוע, 8.1% דיווחו שהם מרגישים אומללים או נוטים לבכות בקלות. בקרב בני גילם הפעילים פחות, השיעור היה 16.9%: יותר מפי שניים. 4.9% מן הפעילים יותר בספורט דיווחו על תחושת בדידות, לעומת 9% בקרב האחרים. 30.9% מהם דיווחו שהם מצליחים להתרכז בהכנת שיעורי הבית, לעומת 20% בלבד בקבוצה הפחות פעילה.

אלה נתונים שמצביעים על כך שבמקומות שבהם יש יותר ספורט, יש לעיתים קרובות גם ילד שמרגיש טוב יותר.

מסכים וספורט: שתי דרכים מנוגדות לאמן את תשומת הלב

לכל תקופה יש את האתגר החינוכי שלה. לאתגר של התקופה שלנו יש צורה של מסך.

הזמן שילד מבלה על מגרש הוא, יותר ויותר, זמן המתחרה בסמארטפון, בטאבלט או בקונסולת המשחקים. על פי סקר HBSC-Italia לשנת 2022, המתואם על ידי המכון הלאומי לבריאות של איטליה, 12.1% מבני האחת עשרה מדווחים כי בימים חופשיים הם מבלים חמש שעות או יותר ביום ברשתות החברתיות. בגיל חמש עשרה השיעור כבר עומד על 27.6%: יותר מאחד מכל ארבעה.

גם המסך וגם המגרש מפעילים את תשומת הלב, אבל הם עושים זאת בכיוונים מנוגדים.

• המסך מפצל את תשומת הלב: הוא לוכד אותה מבחוץ, מהתראה להתראה. המגרש אוסף את תשומת הלב: הוא מחזיק אותה על מטרה ומחבר אותה אל הגוף.
• על המסך אפשר להעלים הפסד באמצעות גלילה. על המגרש צריך לקום ולהמשיך.
• ברשת, האחר מופיע כתמונה. בספורט הוא נוכחות ממשית שמביטה בך, קוראת לך ומחכה לך.

המגרש כמרחב אימון לתשומת לב, חוסן ורצון

הספורט הוא מטפורה מושלמת לחיים, וגם שדה אימונים ממשי. שם מתפתחות האיכויות שהצעירים שלנו יצטרכו להפעיל כדי להתמודד עם התקופה החדשה ולפרש אותה, כלומר עם העתיד שלהם.

חשבו על משחק שהסתיים בהפסד, על תחרות שלא הצליחה, על טעות של ילד אחד שפוגעת בקבוצה כולה. באותו רגע הילד פוגש את הקושי בצורתו המוחשית ביותר. ובפניו עומדת בחירה: לעצור, או ללמוד לקום מחדש כשהוא מסוגל יותר ממה שהיה לפני כן.

בספורט מתאמנים:

• תשומת לב, כלומר היכולת להישאר עם מה שחשוב גם כאשר הכול סביבנו נמצא בתנועה.
• מיקוד, כלומר היכולת לשמור על הכיוון גם כשהעייפות מבקשת מאיתנו לוותר.
• חוסן, כלומר היכולת להפוך כל נפילה למידע שמאפשר למידה, ולא לפסק דין על מי שאנחנו.
• רצון, אינו מתנה השמורה למעטים בלבד, אלא יכולת שנבנית באמצעות מאמץ, מחויבות והתגברות על הגבולות שלנו.

מדי יום מתמודדים הצעירים שלנו עם צרכים פנימיים ועמוקים. תפקידו של החינוך, והספורט הוא חלק מן החינוך, הוא לעזור להם להפוך את הצרכים הללו ליכולות.

ובכל זאת, ילדים רבים נוטשים את הספורט. זניחת הפעילות הספורטיבית, בדומה לנשירה ממסגרות לימודיות, הופכת לתופעה נוכחת יותר ויותר. על פי ISTAT, בשנת 2024 עסקו בספורט 75.6% מבני 11 עד 14. השיעור ירד ל-66.1% בקרב בני 15 עד 17 ול-53.9% בקרב בני 18 עד 24 (ISTAT, La pratica sportiva in Italia, Anno 2024, 30.06.2025).
בין הסיבות השכיחות ביותר לכך נמצאים הקושי לשלב בין אימונים ללימודים, התחושה ש"אני פשוט לא בנוי לזה", ולחץ שמכוון כולו להישגים ולתוצאות.

כאן נמצא הפרדוקס: ילדים נוטשים את הספורט מאותה סיבה שבגללה הספורט יקר ערך כל כך. מפני שהוא מאתגר, בדיוק כפי שהחיים היום מאתגרים.

לכן התשובה אינה להפחית את האתגר, אלא לדעת ללוות אותו. הצעירים של היום זקוקים לתמיכה, להזנה ולחיזוק, אבל גם להכוונה שתאפשר להם להכיר את עצמם טוב יותר. לכן מי שמאמן הוא תמיד, גם אם אינו מגדיר את עצמו כך, גם מחנך.

מהתוצאה אל האדם: להכיר את עצמנו דרך האחרים

ב-מודל הספֵרי של התודעה, פרדיגמה המתבוננת באדם כמכלול שלם ומשולב, האדם לומד לחשוב על עצמו בתוך מערכת היחסים עם מכלול חייו: המשפחה, מערכות היחסים, העבודה, החומר והרוח, החברות והקהילה. דווקא המרכיב האחרון הוא אחד הפוריים ביותר מבחינה חינוכית. דרך האחרים אנחנו מגלים את עצמנו, ומקבלים הזדמנות להכיר את עצמנו ולהגדיר את עצמנו באופן מדויק יותר.

קבוצה היא בדיוק מרחב כזה. החבר שמוסר לך את הכדור, המאמן שמתקן אותך, ואפילו היריב שמאתגר אותך להוציא ממך יותר, הם האנשים שבאמצעותם אתה מגלה עד לאן אתה מסוגל להגיע. ולא במקרה, במחקר נמצא כי בקרב הילדים הפעילים יותר בספורט, 54.9% מרגישים מקובלים על ידי הקבוצה, לעומת 34.7% בקרב האחרים.

זהו אותו עיקרון שכיניתי ״החיים שלך, החיים שלי״, הגדילה שלי עוברת דרך הגדילה שלך, והגדילה שלך עוברת דרך שלי.

כאשר הספורט הוא חינוך, הוא הופך את העיקרון הזה למשהו מוחשי שנחווה מדי יום.

דווקא בזכות האחר, בזכות האחרים ובזכות המכלול, אנחנו יכולים להשפיע באופן ממשי על חייהם של האנשים שאנחנו פוגשים.

לחזור אל הפאידיאה

נחזור לאותו ילד בן שתים עשרה. אולי הוא לא יהפוך לאלוף. אבל אם המגרש יהיה עבורו סוג של פאידיאה קטנה, מקום שבו הגוף, תשומת הלב, הרצון והיחסים עם אחרים גדלים יחד, הוא ייקח איתו משהו שאף טבלת דירוג אינה יכולה למדוד. הספורט אינו מיועד רק לאלופים. הספורט נועד לגדילה.

_____________________________________________________________
״לגדול דרך הספורט״ בקצרה

"לגדול דרך הספורט: ספורט ובריאות הנפש עבור הדור האולימפי" הוא פרויקט של קרן פטריציו פאולטי ושל קרן בית החולים ניגוארדה, בתמיכת קרן קריפלו ובשיתוף מחוז לומברדיה.

הפרויקט הוצג ב-16.09.2026 בפני הוועד האולימפי הלאומי האיטלקי (CONI), והוא משלב מחקר, הכשרה לאנשי חינוך הפועלים באמצעות ספורט, ומודל חינוכי משולב המיועד לילדים ולבני נוער בגילים 11 עד 14.

לפרטים נוספים על הפרויקט Sport per Crescere

להעמקה: ספורט וצמיחה פנימית, בבלוג של הקרן

להמשך קריאה: האומץ להיות נוכחים בעידן שרוצה את חוסר הנוכחות שלנו